<h1>סמ"ג עשין סימנים קצ"א, קצ"ב</h1>
<h2>דף יב:</h2>
מדו היא הכתנת ומה תלמוד לומר מדו שתהא כמדתו (פירוש רש"י ויקרא ו' ג'). ותניא ביומא פרק קמא מה ת"ל ילבש להביא מצנפת ואבנט להרמה דברי ר' יהודה. על בשרו שלא יהא דבר חוצץ (רש"י שם).
<h2>דף יד:</h2>
מי שזכה במחתה צבר את הגחלים ע"ג המזבח ורדדן בשולי המחתה והשתחוה ויצא, מי שזכה בקטרת נוטל הבזך מתוך הכף ונותנו לאוהבו או לקרובו, נתפזר ממנו לתוכו (ו)נותנו לו בחפניו, ומלמדין אותו הזהר שלא תתחיל מפניך שלא תכוה (תמיד ל"ג א'), אלא ברחוק מפזר אבק הקטרת ומתקרב לצד עצמו (יומא נ"ב ב'). לא היה המקטיר מקטיר עד שהממונה אומר לו הקטר ואם היה כ"ג אומר לו בקול רם אישי כ"ג הקטר (תמיד שם) בקול רם כדי שישמעו העם (עי' רמב"ם תמידין ומוספין פ"ג ה"ט) ויפרשו מן ההיכל ומבין האולם ולמזבח ולא היה שם אדם עד שיצא זה שהקטיר הקטרת, וכן בשעה שיכנס בדם החטאת הנעשה בפנים פורשין הכל מבין האולם ולמזבח עד שיצא שנאמר וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר בקדש וגו' בנין אב לכל כפרה שבמקדש שלא יהיה שם אדם (ע"פ לשון רמב"ם שם ה"ג) אחר שפרשו העם הקטיר והשתחוה ויצא. במסכת יומא פ"ק (י"ד ב') משמע שהטבת שתי נרות לא היתה עד אחר הקטרת אליבא דרבנן דאבא שאול. ואחר כך נכנס זה שזכה בדישון המנורה ומטיב שתי הנרות ויוצא זה שהקטיר עם מדשן המנורה (רמב"ם שם פ"ו ה"ד). ומה שמפסיקין בהטבה דורש רבי יוחנן בפ"ג דיומא (ל"ג ב') בבקר בבקר בהטיבו את הנרות חלק ההטבה לשנים כלומר מקצתן יקדמו לעבודה אחת ומקצתן יקדמו לעבודה אחרת והואיל והתחיל עושה כל הנרות חוץ משתים שאין הטבה בפחות משתים שנאמר הנרות.
נכנסו ללשכת הכלים והוציאו משם כל כלי שרת הצריכין להם והשקו את התמיד מים בכוס של זהב כדי שיהא נוח להפשיט עורו, אע"פ שמבוקר מבערב מבקרין אותו לאור האבוקות, מי שזכה בשחיטת התמיד מושכו לבית המטבחים שהיה בצפון המזבח מי שזכו באיבריו הולכין אחריו (ע"פ רמב"ם תמידין ומוספין פ"ו ה"א ופ"א ה"ט). ובית המטבחים היה לצפונו של מזבח ועליו היה שמנה עמודים ננסין ורביעין של ארז על גביהן ואונקליות של ברזל קבועין בהן לתלות בהן כשהן מפשיטין על השלחנות (מדות פ"ג מ"ה). ושוהין שם עד שפותחין שער ההיכל הגדול ובשעת פתיחת השער שוחטין את התמיד, ואח"כ נכנסין להיכל שני הכהנים האחד שזכה בדישון המזבח הפנימי והשני שזכה בדישון המנורה, והמדשן את המזבח מדשנו בשעה שהשוחט שוחט את התמיד ואחר כך זורק את הדם זה שקבל, ואחר שזורקין את הדם מטיב זה שבהיכל חמש נרות ויוצאין שניהם מן ההיכל (רמב"ם פ"ו שם והל' ב'—ג') אליבא דרבנן דאבא שאול בפ"ק דיומא (י"ד ב') ובפ"ג (ל"ד א') מעמיד סתם משנה כמותן אף על פי שיכול להעמידה כאבא שאול, ולאביי דמסדר מערכה משמיה דגמרא אליבא דאבא שאול בפ"ג דיומא (ל"ג א') אומר הטבת חמש נרות קודם לדם התמיד ואחר כך הטבת שתי נרות ואחר כך הקטרת.
<h2>דף טו:</h2>
אמר להם צאו וראו אם הגיע זמן שחיטה (תמיד ל' א') שהיה אחד צופה על הגג להגיד כשיאיר המזרח עד שיכולין לראות [את] חברון משם ומפרש בירושלמי (יומא דף י"ג ב') שכדי להזכיר זכות אבות מזכירין חברון. אחר כך אמר להם צאו והביאו טלה מלשכת טלאים והרי לשכת טלאים היתה במקצוע צפונית מערבית של בית המוקד, וארבע לשכות היו שם אחת לשכת הטלאים ואחת לשכת החותמות וחותמות אלו ביארנו עניינם במצות הנסכים (עשה קפ"ג דף רט"ו ד' בד"ו [הו' בשקלים י"ד ב']) ואחת לשכת בית המוקד ואחת לשכה שעושין בה לחם הפנים (תמיד שם). ולמעלה בבנין הבית (ע' קס"ג) [ו]במסכת מדות (פ"א מ"ו ועי' יומא ט"ו ב') אינן מבוארים כמו בכאן. במסכת שבת פירש רבינו שלמה (י"ט ב' במשנה) שבבית המוקד גדול היה אש לחמם רגלי הכהנים מפני שהיו הולכין יחפים ע"ג הרצפה. ובלשכת בית המוקד קטן יש לפרש שהיה שם אש להביא משם אש למערכה כשהיתה כבויה על ידי גשמים או על ידי דבר אחר (יומא ט"ו ב' תד"ה ואחת).
<h2>דף כא:</h2>
הזהירה תורה להדליק אש בכל יום על המזבח (ע"פ רמב"ם הקדמת הלכות תמידין ומוספין אות ב'). וכן הזהירה תורה לעשות תרומת הדשן בכל יום, שנאמר בפרשת צו (ויקרא ו' ב'—ו') זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר ואש המזבח תוקד בו, ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח ושמו אצל המזבח, ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור, והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר וערך עליה העולה והקטיר עליה חלבי השלמים, אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה.
<h2>דף כב.</h2>
כיצד היו הפייסות, כל כהני בתי אבות של יום נכנסין ללשכת הגזית והממונה שעל הפייסות עמהם והם עומדים בהקפה והממונה נוטל מצנפת מעל הראש של אחד מהם ומחזירה והוא האיש שמתחילין למנות ממנו (ע"פ רמב"ם תמידין ומוספין פ"ד ה"א) ומסכימין על מנין שמונין מאה או אלף או כל מנין שיסכימו עליו והממונה אומר להם הצביעו כדאיתא במסכת יומא פרק שני והן מוציאין אצבעותיהן אחת או שתים ואם הוציא אצבע שלישי עם האצבעות מונין לו אחת, ואין מוציאין גודל במקדש מפני הרמאין שגודל(יהן) קצר ונוח להוציאו ולכפותו והמוציא גודל אין מונין אותו לו, ומתחיל הממונה למנות מן האיש הידוע שהסיר מצנפתו תחילה ומונה על אצבעותיו וחוזר חלילה עד שישלימו המניין שהסכימו והאיש שנשלם המנין אצל אצבעו הוא שזכה בפייס (עי' רמב"ם שם ה"ג ולח"מ). ומה שמונין האצבעות ולא באנשים (לפני) [לפי] שאסור למנות את ישראל אלא על ידי דבר אחר שנאמר ויפקדם בטלאים (ע"פ רמב"ם שם ה"ד).
<h2>דף כד.</h2>
בפרק שני דיומא תניא נאמר כאן והרים ונאמר להלן והרים מה להלן בקומצו אף כאן בקומצו ופירש רבינו שלמה (ד"ה תא שמע) כלומר לא יפחות מאומד מלא הקומץ ואם רצה להוסיף יוסיף אבל אין לומר כמשמעו שיקמוץ רמץ גחלים רותחין בידו.
<h2>דף כה.</h2>
ואחר כך אומר הממונה לכל אנשי בית אב של אותו היום חדשים לקטרת, שלא הקטירו מעולם, באו והפיסו (ע"פ תמיד ל"ב ב' ורמב"ם תמידין ומוספין פ"ד ה"ז). מי שזכה בכף אומר לזה שעל ימינו זכה עמי במחתה כדאיתא בירושלמי (יומא דף י' ב'). ואחר כך אומר להם הממונה חדשים וגם ישנים בואו והפיסו מי מעלה איברים מן הכבש למזבח. אחר שהפיסו וזכה מי שזכה שאר הכהנים מוסרין אותן לחזנים ומפשיטין אותן את בגדי הקדש ולא היו מניחין עליהם אלא המכנסים בלבד עד שלובשין בגדי חול וחוזרין ופושטין את המכנסים של קדש כך מפרש לה רב ששת בפרק שני דיומא (כ"ה א') ומחזירין החזנים את הכלים לחלונות (ע"פ לשון רמב"ם שם פ"ד ה"ב) שהיו שם וכתוב עליהן מבחוץ שם הכלים שבתוכם (תמיד שם).
<h2>דף כו.</h2>
גרסינן ביומא פ"ב (כ"ו א') א"ר יוחנן כל כהן שזכה בעבודה מן העבודות שחרית יזכה בה בין הערבים חוץ מן הקטרת שמפייסין בה פיוס אחר (ע"פ רמב"ם תמידין ומוספין פ"ד ה"ח וע"ש) ואמרינן (שם) מעולם לא שנה אדם בה. וכמשפט תמיד הבקר כך היה תמיד של בין הערבים לבד מסידור המערכות ותרומת הדשן והפייסות שלא היו כי אם בשחרית בלבד (ע"פ רמב"ם שם פ"ו הי"א וע"ש בלח"מ). ועוד מחלק שם במשנה בפ"ג (ל"א ב', ל"ד א') שקטרת
של בין הערבים היתה קרבה בין אברים למנחת נסכים שנאמר כמנחת הבקר וכנסכו שהיתה אחר הקטרת ולא כאברי בקר. ודווקא לכתחילה קאמר שהרי אברים הקטירן כל הלילה (מנחות ע"ב א' ורש"י), ואחר הנסכים מדליק הנרות שנאמר מערב ועד בקר אין לך עבודה שכשרה מערב ועד בקר אלא זו בלבד כלומר אין לך עבודה כשרה אחר זו (יומא ט"ו א' ורש"י).
<h2>דף כו:</h2>
וכן מוסיפין שני גיזרין עם תמיד של בין הערבים שנאמר וערכו עצים על האש כך אומר שם רבי שמעון בן יוחי שבתמיד של בין הערבים הכתוב מדבר שאם אינו ענין לתמיד של שחר שנאמר ובער עליה הכהן עצים תנהו ענין לתמיד של בין הערבים. ושני גיזרין של בין הערבים מעלין אותן שני כהנים כל אחד ואחד עץ יחידי בידו שנא' וערכו הרי כאן שנים אבל של שחר בכהן אחד (לשון רמב"ם תמידין ומוספין פ"ב ה"ג) שנאמר ובער. והגיזרין פירש רבינו שלמה (כ"ב א' ד"ה שני) שהם שני בקעיות עצים ארוכות כמידת רוחב המערכה ונותנו ממעל לעצי המערכה.
<h2>דף כז:</h2>
והרים את הדשן שנינו במסכת תמיד (כ"ו א') מי שרוצה לתרום את המזבח משכים וטובל עד שלא יבא הממונה ולא כל העיתים שוות פעמים שהוא בא מקרות הגבר או סמוך לו בין מלפניו או מלאחריו והממונה בא והם פתחו לו אמר להם מי שטבל יבא ויפיס והפיסו וזכה מי שזכה, וביומא פרק בראשונה (כ"ז ב') תניא מי שזכה לתרום הדשן יזכה בסדור המערכה ובשני גזירי עצים. מי שזכה לתרום את המזבח הוא יתרום את המזבח אומר לו הזהר שלא תגע בכלי עד ש(ת)תקדש ידיך ורגליך מן הכיור והרי המחתה נתונה במקצוע בין כבש למזבח במערבו של כבש ואין אדם נכנס עמו ולא נר בידו אלא מהלך לאור המערכה, לא היו רואין אותו ולא היו שומעין את קולו עד ששומעין את קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור והם אומרים הגיע, קידש ידיו ורגליו מן הכיור נטל מחתת הכסף עלה לראש המזבח ופנה הגחלים אילך ואילך וחתה מן המאוכלות הפנימיות וירד (תמיד כ"ח א'). פירש רבינו חיים כ"ג אבי אמי (כ"ה ברש"י ויקרא ו' ג') דאאיברי העולה המאוכלין עומד שנאמר והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה וגו'.
<h2>דף לג.</h2>
ואומר שם שמערכה שניה של קטרת קודמת לסידור
שני גזרי עצים שעל המערכה הגדולה שנאמר עליה ולא
על חברתה מכלל דאיתא לחברתה, וסידור שני גזרי עצים קודמין לדישון מזבח הפנימי שהואיל והתחיל במערכות גומר.
<h2>דף לד.</h2>
אע"פ שהמשנה סתמה הסדר למדנו מתוך המקראות וההלכות שבמסכת יומא שאלו העומדין על מעלות האולם לא היו נושאין את כפיהם עד שהעלה מי שזכה באיברים את האיברים מן הכבש למזבח ואחר העלאת האיברים היו נושאין את כפיהם שנאמר (ויקרא ט' כ"ב) וירד מעשות החטאת והעולה וגו' וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. ות"ר בפרק תמיד נשחט (פסחים נ"ט א') אין לך דבר שקודם לאיברי תמיד של שחר אלא קטרת בלבד שנאמר בבקר בבקר ואין לך דבר שמתעכב אחר איברי תמיד של בין הערבים אלא קטרת ונרות ופסח ומחוסר כפרה בערבי פסחים שטובל ואוכל פסחו לערב. ואחר ברכת כהנים מעלין הסלת לנסכים שנאמר עולה ומנחה ואחר הסלת מקטיר החביתין שגם הם מנחה ואחר החביתין מעלין את היין לניסוך שזהו גמר זבח התמיד שנאמר זבח ונסכים (ע"פ רמב"ם תמידין ומוספין פ"ו ה"ה ויומא ל"ד א').
בשבת שיש שם תמידין ומוספין ושני בזיכי לבונה כיצד הם עושין מפיסין בשחר אנשי בית אב של משמר היוצא ומקריבין תמיד של שחרית ושני כבשי עולה של מוספין וכל שזכה בעבודה מעבודת תמיד של שחר הוא זוכה בשני כבשי מוסף (רמב"ם תמידין ומוספין פ"ד ה"ט). ומקטירין שני בזיכי לבונה אחר המוספין קודם ניסוך היין של מוספין (ע"פ רמב"ם שם פ"ו הי"א וכס"מ) לר' ישמעאל בפרק תמיד נשחט (פסחים נ"ח א') ואמר אביי (יומא ל"ד א') דמסתברא כמותו. והמשמר האחר שיכנס בשבת מפיסין פייסות אחרות לתמיד של בין הערבים, ואלו ואלו חולקין בלחם הפנים ואוכלין אותו אחר הקטרת הבזיכין (עי' רמב"ם שם פ"ד הל' ט'—י') כדאיתא במנחות (צ"ט ב') ובסוכה (נ"ו ב'). בכל שבתות השנה נוטל משמר היוצא שש חלות ומשמר הנכנס שש חלות אליבא דרבנן ובזמן שיהיה י"ט אחר השבת משלש רגלים וכן בשבת שבתוך החג חולקין כל המשמרות בשוה בלחם הפנים כמו ששנינו בפרק החליל (נ"ו א').
<h2>דף נב:</h2>
מי שזכה במחתה צבר את הגחלים ע"ג המזבח ורדדן בשולי המחתה והשתחוה ויצא, מי שזכה בקטרת נוטל הבזך מתוך הכף ונותנו לאוהבו או לקרובו, נתפזר ממנו לתוכו (ו)נותנו לו בחפניו, ומלמדין אותו הזהר שלא תתחיל מפניך שלא תכוה (תמיד ל"ג א'), אלא ברחוק מפזר אבק הקטרת ומתקרב לצד עצמו (יומא נ"ב ב'). לא היה המקטיר מקטיר עד שהממונה אומר לו הקטר ואם היה כ"ג אומר לו בקול רם אישי כ"ג הקטר (תמיד שם) בקול רם כדי שישמעו העם (עי' רמב"ם תמידין ומוספין פ"ג ה"ט) ויפרשו מן ההיכל ומבין האולם ולמזבח ולא היה שם אדם עד שיצא זה שהקטיר הקטרת, וכן בשעה שיכנס בדם החטאת הנעשה בפנים פורשין הכל מבין האולם ולמזבח עד שיצא שנאמר וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר בקדש וגו' בנין אב לכל כפרה שבמקדש שלא יהיה שם אדם (ע"פ לשון רמב"ם שם ה"ג) אחר שפרשו העם הקטיר והשתחוה ויצא. במסכת יומא פ"ק (י"ד ב') משמע שהטבת שתי נרות לא היתה עד אחר הקטרת אליבא דרבנן דאבא שאול. ואחר כך נכנס זה שזכה בדישון המנורה ומטיב שתי הנרות ויוצא זה שהקטיר עם מדשן המנורה (רמב"ם שם פ"ו ה"ד). ומה שמפסיקין בהטבה דורש רבי יוחנן בפ"ג דיומא (ל"ג ב') בבקר בבקר בהטיבו את הנרות חלק ההטבה לשנים כלומר מקצתן יקדמו לעבודה אחת ומקצתן יקדמו לעבודה אחרת והואיל והתחיל עושה כל הנרות חוץ משתים שאין הטבה בפחות משתים שנאמר הנרות.
